בחצי השנה האחרונה אני פוגש יותר ויותר אנשים מיואשים, מימין ומשמאל, שהולכים עם הראש באדמה, על פניהם תוגת עולם, פרצוף של תשעה באב (גם כעת), כמצויים עמוק עמוק בתוך הבוץ.
אנשי ה'שמאל' שביניהם מבכים את ה'ההפיכה המשטרית' שבה הם רואים את סופה של הדמוקרטיה והפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה. ואילו אנשי ה'ימין' מבכים את חוסר המשילות של הממשלה ואי יכולתה להעביר את ה'רפורמה המשפטית' במלואה ("הימין לא יודע לשלוט").
לכל אלה נלוות תופעות שלא ידענו כמובן בעבר: אי נכונות המונית להמשיך להתנדב ולשרת בצה"ל, צעירים – ברובם בעלי מקצועות חופשיים, רופאים ומהנדסים, מדענים ואנשי תוכנה שחושבים (וחלקם כבר עשו זאת) על "רי לוקיישן", 'יישוב מחדש' בברלין ובפורטוגל, בעמק הסיליקון ובקנדה. אווירת נכאים, בכי ונהי, רווית ייאוש.
חלקי אינו עמם. ולא בגלל שאני אוטם את אוזניי ועוצם את עיניי לנוכח המציאות, ולא בגלל שאין מקום לדאגה, אלא בשל השיעור הגדול שלמדתי לפני שנות דור מפי מו"ר הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון".
"את ההיסטוריה היהודית", היה הרב עמיטל חוזר ומשנן באוזנינו, "אין לראות כריצת מאה מטר, למרחקים קצרים, אלא כריצת מרתון, בפרספקטיבה של מאה, מאתיים ואלף שנה".
הרב עמיטל, שאיבד את כל משפחתו הקרובה בשואה וחווה על בשרו את נוראותיה, עלה לארץ ישראל ונלחם במלחמת השחרור בגליל, וכמה שנים לאחר שהקים את ישיבת "הר עציון" שכל שמונה מבניה-בניו, "שמונה נסיכי אדם", במלחמת יום כיפור, ידע מה הוא אומר.
"ראיתי עולם בנוי, וחרב ובנוי", ציטט שוב ושוב את מדרש חז"ל על נח שלאחר המבול, וקרא לנו לדבוק בתפילת כל פ"א: פרופורציה ופרספקטיבה.
תובנה זו עולה יפה מתוך דברי האגדה התלמודית הידועה בסוף מסכת מכות (כד, ע"א), שמתארת את החכמים כשהם שומעים את קול המונה של רומי ורואים שועל יוצא מבית קודש הקודשים. "היו הם בוכים ורבי עקיבא (שהלך עמהם) משחק [=צוחק]. "אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם (כיהודי טוב, שעונה תמיד על כל שאלה בשאלה משלו…): מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א) "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" [וגו']. בזכריה כתיב (זכריה ח) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!"
בביאורו לאגדות הש"ס (עין איה ב, עמ' ג), רואה הראי"ה קוק בדברי רבי עקיבא מאפיין של אישיותו ותורתו: "טהורי לב יראו את רבי עקיבא בגודלו; את רבי עקיבא המשחק כשרואה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית, העתיד הרחוק ניצב כהווה. את רבי עקיבא המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה הא-להית הנובעת מעומק חכמת ליבו הנפלא, הרוותהו עד כדי מלוא ציור חי, כי רומי ואליליה כליל יחלוף, ואור ציון לעד יזרח. האהבה בתענוגים למחזה העתיד הוודאִי, מילאה כל כך את לבבו הטהור, עד כי לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההווה המרעיד, שהכירו רק כעב קל על פני החמה הברה בשחקים".
תובנה עמוקה זו, של "התקווה" והמבט האופטימי שצופה פני עתיד טוב יותר, נטועה עמוק גם בשאר פרקי החורבן והנחמה שבתורת ישראל.
ולא בכדי, מיד לאחר "שלושת השבועות", ששיאם בתשעה באב, מגיעות לא פחות משבע שבתות – כמעט חודשיים של נחמה.
בתקופה זו, "עונת החתונות", נשמעות גם תדיר עשרות (אם לא מאות פעמים) "שבע הברכות", ברכות הנישואין. באומר ובצליל. אנו שומעים אותן, אך האמנם אנו מאזינים להן?
הברכה המרכזית שחותמת אותן ושגורה בפי כל, מדברת ב"ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה דיצה וחדווה", ביטויים שחוזרים בפרקי החורבן והנחמה המקראיים בניסוחים שונים.
אכן, מיד לאחריה יש גם בקשה: "מהרה ה' אלוקינו", מתחננים אנו, "יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם". לא קולה של רוחניות צרופה, דרשה של רב גדול, קול תורה או למצער קול תפילה, אלא דווקא "קול ששון וקול שמחה".
ניחא, עד כאן הכל מתקשר לשמחת החתונה. אך יש גם המשך קטן בזנב אותה תפילה, שבו אנו מייחלים ומשתוקקים לכך שנזכה ונשמע גם את קולם של "נערים ממשתה נגינתם".
וכאן הבן שואל: "משתה נגינתם"? ודוק: נגינתם-שלהם, של הנערים, ולא "נגינתו" של החתן בחופתו? וכי יציאתם העולזת של הנערים מ"משתה נגינתם", מהפאב השכונתי, הקולות שעולים מהבר שבפינת הרחוב, אף היא חלק מחזון אחרית הימים שלו אנו מייחלים? האין בכך רידוד של הנחמה?
עיון בגמרא (כתובות ח, ע"א) מלמד שברכה זו פרי ניסוחם של חכמים היא, ועל אף שראשיתה, קול ה"ששון והשמחה", מעוגנת היטב בפסוקים, לסיומת "נערים ממשתה נגינתם" אין מקור מפורש במקרא.
לגאולה ולנחמה יש גם פן שני: השיבה לנורמליות. מן הסתם, תמונת ה"נערים" ששבים באישון ליל "ממשתה נגינתם", מהפאב המקומי, אינה חלק מחלומה של האם היהודייה. אך לעתים דווקא בה יש כדי לסמל את הנחמה. לרגע נשכחים הצרות והמתחים. הכעסים והקנאות, מלחמות היהודים וסערות השחיתות מושמות בצד, וירושלים חוזרת להיות עיר שיש בה גם הרבה תורה וחסד, אך גם "נערים ממשתה נגינתם" (ויושם אל לב שבבואו לחתום את חלק "אורח חיים", מסיים הרמ"א את דבריו בפסוק ממשלי (טו, טו): "וטוב לב משתה תמיד"!).
ולא בכדי אחד התיאורים היפים ביותר של נחמת ירושלים מצוי בחזונו של הנביא זכריה (ח, ד-ה): "כה אמר ה' צבאות: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
ללמדנו: נחמה היא מקדש וקודשיו. תורה ויראת שמים. צדק ומשפט. אבל גם שילוב כל ערכים אלה, של "תורת חיים", בחיים ולא במנותק מהם. נחמה היא גם איחודם של בני דורות שונים, דוברי "שפות" שונות, לתמונה מרהיבה אחת. "זקנים וזקנות" שיושבים לבטח, ללא חשש מפני בריונים שישדדו אותם, ברחובות ירושלים, "יושבים" (ולא ח"ו שוכבים עם פצעי לחץ, מוטלים כאבן שאין לה הופכים במסדרון אחת המחלקות הגריאטריות), וצופים ב"ילדים ובילדות (שניהם בדיבור אחד!) משחקים ברחובותיה".
שמא יאמר אדם: לא ייתכן. זוהי בדיה. וכי זהו החזון? זוהי התכלית? בא הנביא זכריה (שם, פסוק ו) ומשיבו: "כה אמר ה' צבאות: כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני ייפלא נאם ה' צבאות!". פלאי פלאות הן, אך אמת לאמיתה.
בדומה לברכה זו, מצינו מקור נוסף שבו ה'נערים' שבים מ'בית המשתה'.
וכך שנינו במשנה הראשונה במסכת ברכות שפותחת את המשנה כולה: "מעשה שבאו בניו [=של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין] מבית המשתה. אמרו לו: לא קרינו את שמע!. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות".
נדמיין את הסיטואציה: בני מנהיגו הרוחני של העם, הראשון לציון, נשיא הסנהדרין, חוזרים בשעות הקטנות של הלילה. לא מבית המדרש אלא, רחמנא ליצלן, מ"בית המשתה"! (על אף שהפרשנים ניסו ללמד סנגוריה עליהם ופירשו שמדובר במשתה של שמחת נישואין, הדבר אינו עולה מפשוטה של משנה).
מן הסתם היו הבנים מבוסמים כדבעי, לאחר לילה של שכרות ב"בית המשתה". אבל רבן גמליאל, כאב רחמן וכמחנך דגול היודע את נפש ילדיו, אינו גוער בהם. הוא מסתפק בהערה קטנטנה, יובשנית ועדינה: "בני היקרים, מן הסתם טרם התפללתם, אך עדיין לא מאוחר. אם לא עלה עמוד השחר – עדיין הנכם יכולים (ואולי חייבים) לקרות קריאת שמע".
אכן, עוד לא אבדה תקוותנו, וסוף הנחמה לבוא!
(ראה תשפ"ג)